רצף של סרטים שיצא בסוף שנות ה-90, וביתר שאת בשנת 1999 ומעט אחריה, כלל באופן חריג תימה בולטת משותפת: הוא הביע פקפוק במציאות המוכרת ורצון לפרק אותה ולהרכיב אותה מחדש בצורה שונה. גל הסרטים הזה נולד בעקבות הרגע המכונן בו נמצאה באותם ימים החברה המערבית: לא רק סוף העשור, ולא רק סוף המאה - אלא סוף המילניום. רגע של פעם ב-1000 שנים, מלא בחרדות ובתקוות. הסרטים האלו, שקראו להתארגנות מחדש לקראת מציאות לא מוכרת, נגעו בתופעות שהחלו אז ונותנות את אותותיהן עד ימינו - מהשינויים התרבותיים והטכנולוגיים שהגיעו עם האינטרנט ועד ניצנים של התפרקות הדמוקרטיה הליברלית והסדר המערבי שמטלטלת מדינות בכל העולם.
אנו נבחן את המוטיבים החוזרים של הקולנוע של סוף שנות ה-90 ואת הרלוונטיות שלהם לימינו דרך צפייה בסצינות מסרטים שונים שיצאו באותה תקופה: החל בדרמות כמו "אמריקן ביוטי" (סם מנדז) ו"המופע של טרומן" (פיטר וויר), דרך סרטי המד"ב "מטריקס" (האחים וושובסקי) ו"אקזיסטנז" (דייוויד קרוננברג) ומותחנים כמו "החוש השישי" (מ. נייט שאמלאן) ו"ממנטו" (כריסטופר נולאן), וכלה בקומדיות אנרכיסטיות כמו "להיות ג'ון מלקוביץ'" (ספייק ג'ונז), "מועדון קרב" (דיוויד פינצ'ר), "ביג לבובסקי" (האחים כהן) וסרטים נוספים.